עמרי גפן

לעיר המורכבת בעולם - ירושלים - בה גדלתי, הייתה השפעה עמוקה על עיצוב תפיסת עולמי. את המפגש WITH תרבויות, גיוון ושונות, למדתי משיטוט בסקרנות בסמטאות הרובע המוסלמי, משיחות עם כמרים ותלמידי תורה, ומהחיים בעיר שבה קודש, קונפליקט ויומיום מתקיימים זה לצד זה.

את הסקרנות לתרבויות ולמרחבים הטביע בי מחנכי בתיכון רוני אלנבלום, והוא גם הבין שלמידה אינה מתרחשת בכיתה. שנותי כנער היו תמהיל אינטנסיבי בין הפשטות של החולצה הכחולה במחנות העולים, ההתלהבות מעופות דורסים שספגתי מיוסי לשם מהר גילה, והשקט של הרי סיני, שאליו התחברתי בזכות אבנר גורן שצירף אותי כנער לצוות הארכיאולוגי.

בהר הגבוה של סיני למדתי הקשבה. כשהחושך יורד על המדבר, הבדואים מתכנסים סביב המדורה. השיח שקט. איטי. יש זמן לכולם. הלילה פותח מרחב של הקשבה.

שירתי קרוב לחמש שנים בצה"ל, בתפקידי פיקוד והדרכה, ושם למדתי והתנסיתי באחריות ומשמעות. אל המנטורים שהשפיעו על מסע המשמעות שלי נוספו בתקופת הצבא גם סרן ישראל ינובסקי והאלוף נחמיה תמרי, שניהם היו מפקדי, ושניהם נהרגו בתאונות אוויריות. דמותם נותרה חלק ממסע המשמעות שלי.

מייד עם סיום השירות, נדדתי לבד קרוב לשנה בדרום אמריקה, משם לקייפטאון בסירת מפרש קטנה, ועוד כחצי שנה באפריקה, מרביתה עם משאית שטח שאותה נהגתי דרך הבושמנלנד ועד אגם מלאווי.

החזרה לארץ הביאה אותי לשנה של שילוב בין לימוד נגרות ופרנסה כשיפוצניק, ומשם לתואר ראשון במזרחנות ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. הציר הכמעט טבעי של גיוס לקהילת המודיעין נקטע ברגע סרנדיפיטי מכונן, ומצאתי עצמי לארבע שנים כחונך בבית הספר הדמוקרטי בחדרה (הרביעית כגנן). נועה, תלמידה שהפכה עם השנים למורה, כתבה לי שהדבר החשוב שקיבלה בשנותיה במערכת החינוך היה השאלה שלמדה ממני: למה? מודעות ואחריות אישית נמהלו בטיולים נודדים במדבר, מרכז נגרות, הקמת צוות גישור ועוד.

לגישור נחשפתי בזכות זוג הורים, מלינדה ואקי פרידמן, שהוכשרו בארה"ב ולימדו אותנו, וכך קם ופעל צוות הגישור הראשון בישראל. במקביל סיימתי תואר שני במינהל חינוך באוניברסיטת תל אביב, למדתי ועבדתי בשיטת גרינברג שעוסקת בטרנספורמציה דרך הגוף, והעמקתי במרחבי הוויפאסנה והקונג פו.

את התכנית להקים בית ספר ישראלי-ירדני בערבה שיניתי בעקבות רצח רבין. הבנתי שיש בידי את הכלי המעשי והמדויק ביותר ליצירת הקשבה, הבנה והסכמה. ראיתי בגישור שפה שמציעה חלופה לאלימות, ושפה שהחברה הישראלית זקוקה לה, אולי יותר מכל.

ב-1996 הקמתי את קבוצת גבים, שהיתה מהארגונים הראשונים והמשפיעים בישראל בפיתוח הגישור כמקצוע וכשפה חברתית. באותה עת עסקו בתחום בודדים, ולא רבים האמינו שהגישור יהפוך למקצוע, ילמד באוניברסיטאות ויוטמע במערכות רבות. בפרספקטיבה של שלושה עשורים, ברור לי שהמהלך הזה נבנה בזכות אנשים רבים, ארגונים וקהילות, והשפיע על מרחבים שונים בחברה הישראלית. עדיין לא מספיק והדרך ליצירת חיים משותפים מיטיבים עודנה ארוכה ומאתגרת.

לאורך שלושה עשורים פעלתי כיזם, כמנכ-ל, ולאחר מכן גם כשותף בקבוצת גומא-גבים. הדרך המקצועית שלי נעה מהגישור אל פיתוח והטמעה של תפיסות וכלים נוספים - מודל משא ומתן דיאלוגי, תהליכי בניית הסכמות, קולקטיב אימפקט, קד-ם - קבוצות דיון משפחתיות, שיתופיות ואמון. לאורך השנים השתתפו בתהליכים ובהכשרות עשרות אלפי לומדים, לצד מאות קהילות וארגונים.

עם הזמן התמקדתי בעיקר בעבודה עם מנהיגים - בעיקר עם הנהלות ומובילים במגזר העסקי, הציבורי, הביטחוני, החברתי והקהילתי, בסיוע לצמצום הפער הטבעי שקיים בארגונים בין אסטרטגיה, ביצועים ויישום לבין תרבות ארגונית, מנהיגות ויחסים.

מאחר שאני רואה חשיבות רבה בחיבור בין האקדמיה לשטח, לימדתי כעשור באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת רייכמן, ולאורך יותר מעשור וחצי אני מוביל את תכנית המשא ומתן בלהב פיתוח מנהלים שבאוניברסיטת תל אביב.

מתוך הניסיון שצברתי פיתחתי שפה מקצועית וכלים יישומיים, ובהם הארכיטקטורה השיתופית, האינטליגנציה השיתופית, מודל ה ECA - Effective Collaboration Architecture ומודל לניהול אמון. אלו מבוססים על ההנחה שעלינו לקחת אחריות רדיקלית על מערכות היחסים בחיינו. בעיניי, שיתופיות אינה רק ערך יפה או מיומנות בין-אישית, אלא יכולת אסטרטגית שיש ללמוד, לתכנן, לתחזק ולשפר.

אני מאמין שאחד האתגרים הגדולים של מנהיגות כיום הוא המעבר מניהול שינוי לניהול בתוך שינוי; ממאמץ נקודתי "לשפר שיתוף פעולה" אל בניית אקו-סיסטם של אמון, אחריות ופעולה משותפת. לשם כך נדרשת לא רק מתודולוגיה, אלא גם תודעה של הקשבה, אי-ידיעה, פגיעות ואומץ לבחון מחדש הנחות יסוד והרגלים ניהוליים.

ספרי שיצא לאור ב 2020 והגיע לידיהם של מעל 7,000 מנהלים ומפקדים, עוצמת השיתופיות - מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם, ובשנת 2025 יצא לאור באנגלית, מרכז חלק משמעותי ממסעי ומתפיסתי. העתיד שלנו ושל ילדינו תלוי בשיתופיות ובאמון. זה בידיים שלנו - ובאחריותו של כל מי שתופס עצמו כמנהיג וכמשפיע.