אמון בארגון הוא הניבוי הטוב ביותר לאיכות שיתוף הפעולה בין אנשים וצוותים, והוא נבנה משלושה מרכיבים ברורים: יכולת, נדיבות ויושרה. כשהשלושה מתקיימים יחד נוצרת תשתית שמאפשרת לצדדים לקחת סיכונים משותפים ולהתקדם גם בלי היכרות ארוכת שנים.
המאמר הזה מבוסס על הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם" מאת עמרי גפן, שבו נכתב: "אמון מחליף שליטה. ככל שיש בידי פחות שליטה, כך אני נדרש ליותר אמון."
למה אמון כל כך קשה להגדרה
כמעט בכל תחום יש הגדרה אחרת למושג אמון. פסיכולוג ידבר על מצב רגשי, כלכלן ידבר על סיכון מחושב, ואיש משפט יסתכל על זה כעל התחייבות בת אכיפה. הסיבה לכך שהמושג כל כך חמקמק היא שהוא בנוי משני מישורים שמעורבבים זה בזה לגמרי: הרציונלי והרגשי. חשיבה של או-או לא מאפשרת להתמודד איתו נכון. מי שרוצה לנהל אמון באופן מדויק זקוק בו-זמנית ליכולות אנליטיות וברורות, וגם ליכולות של אינטואיציה, אמפתיה ומודעות עצמית. זו לא סתירה. זו הדרישה עצמה.
שלושה מרכיבים שקובעים אם ניתן אמון
מחקרים בתחום מציעים הגדרות רבות, אבל שלושה מרכיבים חוזרים כמעט בכל אחת מהן, ומספיקים כדי לבנות עליהם מודל מעשי. יכולת: האם האדם שמולי באמת יכול לעשות את מה שהוא טוען שהוא יכול. נדיבות: האם אכפת לו ממני, והאם הוא יפעל גם לטובתי ולא רק לטובתו. יושרה: האם הוא עומד מאחורי המילים שלו ופועל לפי מערכת הערכים שהוא מכריז עליה. כשהשלושה מתקיימים יחד, נוצר אמון. כשאחד מהם חסר, האמון נשאר חלקי, גם אם השניים האחרים חזקים מאוד.
איך זה נבנה בפועל, גם בלי זמן משותף
בעבר אמון נבנה על ציר הזמן: שנים של קרבה, של אכילת מלח משותפת כמו שניסח זאת קיקרו, הפילוסוף הרומי. היום כבר אין את הפריווילגיה הזו. אנחנו נדרשים לבנות אמון מהר, עם אנשים ותרבויות שאנחנו כמעט ולא מכירים, ובלי התשתית שהיינו רגילים אליה. שני גורמים קובעים אם זה בכלל אפשרי. הראשון: ציפיות סבירות לגבי העתיד, מבוססות על התנהגות עבר, מוניטין, או הסכם ברור. השני: נכונות אמיתית לקחת סיכון. כשהשניים האלה מתקיימים ברמה צנועה, אפשר להתחיל. ההצלחות הקטנות שבאות אחר כך הן שמעצימות בהדרגה את רמת האמון ואת נכונות הצדדים לקחת סיכונים גדולים יותר.
מאיפה מתחילים בפועל
השאלה שכדאי לשאול היא לא האם אני סומך עליו, אלא משהו עמוק יותר. האם אני מוכן להיות פגיע מול מישהו שאין לי עליו שליטה? האם אני באמת עקבי בין מה שאני אומר לבין מה שאני עושה, כך שאחרים יכולים לבנות ציפיות סבירות ממני? ומה אני עושה, באופן קונקרטי, כדי לתת לצד השני סיבה טובה לקחת איתי סיכון?
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין אמון לבין היעדר אמון?
אלו לא שני צדדים של אותו ציר. אמון הוא ציפייה חיובית לגבי התנהלות האחר, וחוסר אמון הוא ציפייה שלילית. היעדר אמון הוא מצב שלישי, שבו פשוט אין עדיין ציפיות בכלל, וזה המצב השכיח ביותר בתחילת שיתוף פעולה חדש.
אפשר לבנות אמון מהר, או שזה חייב לקחת זמן?
אפשר להתחיל מהר, ברמה צנועה, על בסיס מוניטין או הסכמה ברורה. העומק וההיקף של האמון הם אלו שדורשים זמן והצלחות מצטברות.
מה עושים כשאין שליטה על הצד השני?
זו בדיוק הנקודה שבה אמון הופך הכרחי. ככל שיש פחות שליטה, נדרש יותר אמון כדי שהשיתוף פעולה בכלל יתקיים.
איך יודעים אם חסרה יכולת, נדיבות או יושרה אצל הצד השני?
לרוב זה מתגלה בפער בין מה שנאמר למה שקורה בפועל. אי עמידה בהתחייבות מקצועית מצביעה על יכולת. פעולה שמיטיבה רק עם צד אחד מצביעה על נדיבות. אי-עקביות בין דיבור למעשה מצביעה על יושרה.
על הכותב
עמרי גפן הוא יועץ ארגוני מוביל למנכ"לים ולהנהלות בכירות. הוא הקים את קבוצת גבים והיה המנכ"ל שלה במשך למעלה משני עשורים. הוא מתמחה בתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, כולל ממשקים בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי, מערכת הביטחון והמגזר החברתי. תחומי המומחיות שלו הם שיתופיות, אמון, משא ומתן, גישור ובניית הסכמות. הוא מוביל את הכשרת המשא ומתן בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, לימד באוניברסיטאות רייכמן ובן-גוריון, ופיתח את מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA). עמרי גפן הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם".
מי שרוצה לבחון לעומק את רמת האמון בארגון שלו מוזמן לקבוע שיחת היכרות דרך עמוד הייעוץ באתר.