Collaboration & Trust |
Transforming Leadership

קולקטיב אימפקט הוא מודל עבודה שבו ארגונים מכמה מגזרים, ממשלה, עסקים וחברה אזרחית, מתמודדים יחד עם בעיה חברתית מורכבת שאף אחד מהם לא יכול לפתור לבד. השותפים מסכימים על הגדרת הבעיה, על יעדים ועל דרכי המדידה, וכל אחד ממשיך לפעול באופן עצמאי בתוך תוכנית משותפת. בישראל המודל עובד כשיש אמון, מבנה ברור וגורם מתכלל, והוא נתקע כשכל צד שומר על הטריטוריה שלו.

המאמר הזה מבוסס על הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם" מאת עמרי גפן, שבו הוא מתאר את עקרון היסוד של המודל: "במסגרת המודל השחקנים ממשיכים לפעול באופן עצמאי, כל עוד הם מתואמים ומסונכרנים במסגרת התוכנית והמשימה המשותפת. אין שאיפה לאחידוּת אלא לסינרגיה."

מה זה קולקטיב אימפקט, ומאיפה הוא הגיע

המודל פותח בארצות הברית ב-2011, כהמשך של עבודת בניית ההסכמות שהתקיימה לצד הגישור בעשורים שקדמו לו. הנחת העבודה שלו פשוטה: בעיות חברתיות מורכבות לא נפתרות בפעולה נפרדת של כל ארגון לבדו, גם כשכל אחד מהם עושה עבודה מצוינת. נדרשת פעולה משותפת של כל בעלי העניין הרלוונטיים, מכל המגזרים.

הבסיס לפעולה כזו כולל הסכמה על מהות הבעיה, חזון ומצע משותפים, הגדרה מחייבת של יעדים ופעולות, ובהירות לגבי מה מודדים ואיך. אחד המונחים המעניינים במודל הוא "ארגון עמוד שדרה", גוף שתפקידו לתכלל את המהלך ולוודא שהתקשורת בין השותפים ישירה ורציפה (Backbone Organization). הוא לא מנהל את השותפים. הוא מחזיק את המסגרת.

הפער בין המגזרים: שם הכול מתחיל

כדי להבין למה קולקטיב אימפקט קשה כל כך ליישום, צריך להתבונן במה שכל מגזר מביא לשולחן. הממשלה מביאה רגולציה, תקציבים, מומחיות ונגישות למשרדים נוספים, וגם איטיות, בירוקרטיה ושיקולים פוליטיים. המגזר העסקי מביא משאבים, יכולות ביצוע והשפעה, ולצדם אינטרס של רווחיות, גם אם עקיף. המגזר השלישי מביא תשוקה, חיבור לשטח ולגיטימציה ציבורית, אבל גם תלות בפילנתרופיה ומיקוד צר. לכל אחד מהם שפה אחרת, קצב אחר והיגיון פעולה אחר. הקונפליקט התפיסתי מובנה בליבת החיבור, והוא משפיע ישירות על רמת האמון.

עמרי גפן מתאר את המתח הזה כ"פרדוקס הערך". דווקא השונות בין הארגונים, במשאבים, במומחיות ובתרבות, היא מקור הערך הגבוה של העבודה המשותפת. ואותה שונות בדיוק היא מה שמקשה כל כך להסכים על יעדים ועל תהליכים, ועוד יותר לממש אותם. המענה שהוא מציע הוא דיאלוג מעמיק על הבנת השונות, עם בהירות לגבי מה שנמצא במכנה המשותף ומה שלא, ולצד זה שיתופיות מובנית שמנוהלת על ידי גורם מקצועי חיצוני וניטרלי.

רוב השותפויות הבין-מגזריות נעצרות בתיאום. העברת מידע, סנכרון, לפעמים קצת יותר. שותפות אמיתית, שבה השחקנים חולקים יעדים ומחויבות, היא עדיין נדירה.

מה עולה מהשטח בישראל

מיכל כהן, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך ולאחר מכן מנכ"לית קרן רש"י, ראתה את הממשק הזה משני צדי השולחן. כשהיא מסבירה למה במשרד החינוך התקשו לעבוד עם המגזר השלישי, היא אומרת: "כשיש לך זהות ברורה, אין לך בעיה לקבל מישהו אחר. מי שבטוח בעצמו יודע ליצור שיתוף פעולה." ועל הבחירה במנחה חיצוני שמתכלל את התהליך היא מוסיפה: "זה מעביר מסר שאף אחד לא בא להשתלט על השיח. זה אחד ממפתחות ההצלחה."

האתגר נמצא גם בתוך המגזרים עצמם. ענבל דור קרבל, מנכ"לית עמותת עלם, אומרת בגלוי: "המגזר בתוך עצמו לא יודע מספיק טוב לשתף פעולה. היינו יכולים ליצור ערך הרבה יותר גדול בעיצוב מדיניות, באימפקט, וגם בערך עבור העמותות אם היינו עובדים יותר ביחד." התחרות על תרומות, על תודעה ציבורית ועל קרדיט חזקה בשדה החברתי יותר משנהוג לחשוב.

מחקר שהשווה בין שותפות מוצלחת בין קרנות לממשלה לבין שותפות שנכשלה מצא שההבדל לא היה בכוונות. בשתיהן היו יחסים סבוכים וחשדנות הדדית. מה שהכריע היה זיהוי ערך מוסף הדדי, הגדרה ברורה של הבעיה, מנגנוני תקשורת, לגיטימציה הדדית ותהליך הבניה הדרגתי שעוסק גם במהות השותפות עצמה. היעדר מבנה ותפיסת השותפות כעסקה טכנית-כספית הובילו לכישלון.

איך מתחילים בפועל

לפני שאני מזמין שותפים לשולחן, כדאי שאשאל את עצמי כמה שאלות. האם הבעיה שאני מנסה לפתור באמת ניתנת לפתרון בתוך הארגון שלי, או שאני ממשיך לנסות לבד מתוך הרגל? מי עוד נוגע בבעיה הזו, ומה הוא רואה שאני לא רואה? האם אני מוכן להגדיר יעד משותף ולהימדד לפיו, גם כשהקרדיט לא יהיה רק שלי? האם אני מגיע לשולחן בטוח בזהות שלי, או מתוך חשש שמישהו יתפוס את מקומי? ומי יכול להחזיק את המסגרת, כך שאף אחד מהשותפים לא ירגיש שמשתלטים עליו?

השאלות האלה לא מחליפות תהליך מובנה. הן הנקודה שממנה הוא מתחיל.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין קולקטיב אימפקט לשיתוף פעולה רגיל בין ארגונים?

בשיתוף פעולה רגיל כל ארגון מקדם את היעדים שלו, ולעיתים מתאם עם אחרים. בקולקטיב אימפקט השותפים מסכימים מראש על הגדרת הבעיה, על יעדים משותפים ועל מדדים, ופועלים בסנכרון בתוך תוכנית אחת, תוך שמירה על העצמאות של כל אחד.

מה תפקידו של ארגון עמוד השדרה?

הוא מתכלל את המהלך, מחזיק את התקשורת הרציפה בין השותפים ושומר על המסגרת המשותפת. הוא לא מחליט במקום השותפים ולא מחליף אותם.

למה רוב השותפויות הבין-מגזריות לא מצליחות?

לרוב בגלל פער בין יעדי הפרויקט לבין האינטרסים של בעלי התפקידים, אג'נדות סמויות, חוסר אמון והיעדר מבנה ברור. כשאחד הצדדים חזק בהרבה מהאחרים, השותפות נוטה להפוך לאינסטרומנטלית ופחות אפקטיבית.

האם הממשלה חייבת להיות שותפה?

לא תמיד, אבל ברוב הבעיות החברתיות המורכבות היא מחזיקה ברגולציה ובתקציבים, והאחריות הסופית על האזרחים היא שלה. ההצלחה תלויה במידה רבה ביכולת של נציגיה לראות את עצמם כשותפים שחולקים סיכוי, סיכון, אחריות ומשאבים.

על הכותב

עמרי גפן הוא יועץ ארגוני מוביל למנכ"לים ולהנהלות בכירות. הוא הקים את קבוצת גבים והיה המנכ"ל שלה במשך למעלה משני עשורים. הוא מתמחה בתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, כולל ממשקים בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי, מערכת הביטחון והמגזר החברתי. תחומי המומחיות שלו הם שיתופיות, אמון, משא ומתן, גישור ובניית הסכמות. הוא מוביל את הכשרת המשא ומתן בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, לימד באוניברסיטאות רייכמן ובן-גוריון, ופיתח את מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA). עמרי גפן הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם".

מי שמוביל או שוקל להוביל שותפות בין-מגזרית ורוצה לבנות אותה נכון מההתחלה מוזמן לקבוע שיחת היכרות דרך עמוד הייעוץ באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *