חסם NIH (Not Invented Here, "לא הומצא כאן") הוא תרבות ארגונית שמעדיפה שלא להשתמש בידע, ברעיונות או בפתרונות שנוצרו מחוץ לגבולות היחידה או הארגון. עמרי גפן מציע להחליף אותו בתפיסת PFE (Proudly Founded Elsewhere), "אימוץ בגאווה" של מה שנולד במקום אחר. המעבר מחייב דירקטיבה ברורה של ההנהלה, שפה משותפת ומנגנונים קבועים של למידה ושיתוף.
המאמר מבוסס על הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם" מאת עמרי גפן, שבו הוא מתאר את שורש הבעיה במשפט קצר: "קשה ללמוד אם אנו חושבים שאנחנו יודעים."
מה זה חסם NIH?
NIH קשור ישירות למה שעמרי גפן מכנה "הטיית הידיעה". מנהלים נמצאים בתפקידם בזכות יכולות, ניסיון והצלחות, ונדרשים לתת תשובות פעמים רבות בכל יום. מכאן מתגבשת תפיסה שלפיה היחידה או הארגון יכולים לייצר את כל התשובות לבד, ושלמידה מאחרים מיותרת. שיתופיות נתפסת לפעמים אפילו כחולשה.
המחיר יכול להיות כבד מאוד. ועדת החקירה של אירועי 11 בספטמבר מצאה שכל המידע היה בידי גופי המודיעין, ושאילו עבר ביניהם אפשר היה אולי למנוע את המתקפה. כל גוף הרגיש שהוא מספיק טוב לבצע את משימותיו לבד. ראש ה-FBI באותה תקופה, תומאס פיקארד, העביר למנהלי הארגון מסר חד: "יותר מדי שיתוף במידע כלפי חוץ עלול להיות בלם בקריירה". הוועדה הגדירה את תרבות ה-NIH כגורם מרכזי שאפשר את הפיגועים.
למה NIH כל כך נפוץ?
עמרי גפן מפרט כמה גורמים טבעיים מאוד. תרבות האי: אנשים שעובדים יחד מפתחים תרבות סגורה, וככל שהקבוצה מלוכדת יותר היא פתוחה פחות להשפעות. פער סטטוס: מי שתופס את עצמו כוותיק או מצליח יותר לא ייטה להיוועץ במי שנתפס כנחות, כמו בממשק בין פיתוח לבקרת איכות. הסתמכות עצמית: "תפתור את הבעיות שלך בעצמך". וחשש מחשיפה: לבקש עזרה מיחידה אחרת נתפס כהודאה בכישלון.
מחקרים מראים, לפי עמרי גפן, שמנהלים יותר מעובדים אינם שמחים ללמוד מאחרים או לעזור להם. הם רואים את הבעיות שלהם כייחודיות. ולכן גם כשאפשר ללמוד, להעביר טכנולוגיה או לחבור להצעה משותפת, הם מעדיפים שלא.
איך עוברים מ-NIH ל-PFE?
המעבר לא קורה מעצמו. "הנהלת הארגון נדרשת לדירקטיבה ברורה, להטמעת השפה והמונחים וליישום בשטח, עד שהשינוי יחלחל." בפועל, עמרי גפן מציע ליצור פלטפורמות לשיתוף ולייעוץ, קבוצות עמיתים ומפגשי חשיפה בסגנון "TED שיתופי", ולהפוך את הלמידה מפתרונות של יחידות אחרות למסגרת קבועה שמעודדת סקרנות. כדאי גם להעלות לבמה ולתגמל יחידה שעזרה ליחידה אחרת להצליח, לצד זו שהשיגה את התוצאות הגבוהות ביותר.
דוגמה בולטת לתפיסת PFE היא חילוץ הכורים בצ'ילה ב-2010, שבו המובילים הבינו שאין להם תשובות ופעלו בענווה, מתוך נכונות לקבל עזרה מכל מקום. עמרי גפן כותב שזה דורש ביטחון עצמי, ושסקרנות לגבי מה שאחרים מביאים מייצרת גם נדיבות כלפיהם. על הסקרנות וההקשבה כבסיס לשיתופיות הרחבנו במאמר על אינטליגנציה שיתופית.
בעבודה עם הנהלות בכירות ובתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, עמרי גפן פוגש את NIH כחסם חמקמק במיוחד, דווקא כי הוא נתפס כטבעי. אף אחד לא אומר "אני לא לומד מאחרים". פשוט לא עושים את זה. והמחיר נשאר סמוי, עד שהוא כבר גבוה מאוד.
מה עושים בפועל
כדאי לעצור ולשאול כמה שאלות בכנות.
מתי בפעם האחרונה אימצתי פתרון שנולד ביחידה אחרת, או אצל מתחרה?
איזו בעיה אצלי אני בטוח שהיא ייחודית, ואולי מישהו כבר פתר אותה?
ממי אני נמנע לבקש עזרה, ולמה?
והאם אני מתגמל רק את מי שמצליח, או גם את מי שעוזר לאחרים להצליח?
שאלות נפוצות
מה זה NIH?
NIH (Not Invented Here) הוא חסם תרבותי שבו ארגון או יחידה מעדיפים שלא להשתמש בידע ובפתרונות שנוצרו מחוץ לגבולותיהם.
מה זה PFE?
PFE (Proudly Founded Elsewhere) היא התפיסה ההפוכה: אימוץ בגאווה של רעיונות ופתרונות שנולדו במקום אחר, כחלק מתרבות של למידה ושיתוף.
איך מתחילים לשנות תרבות NIH?
בדירקטיבה ברורה של ההנהלה, בשפה משותפת ובמנגנונים קבועים: פלטפורמות שיתוף, קבוצות עמיתים ותגמול של יחידות שעוזרות לאחרות.
על הכותב
עמרי גפן הוא יועץ ארגוני מוביל למנכ"לים ולהנהלות בכירות. הוא הקים את קבוצת גבים והיה המנכ"ל שלה במשך למעלה משני עשורים. הוא מתמחה בתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, כולל ממשקים בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי, מערכת הביטחון והמגזר החברתי. תחומי המומחיות שלו הם שיתופיות, אמון, משא ומתן, גישור ובניית הסכמות. הוא מוביל את הכשרת המשא ומתן בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, לימד באוניברסיטאות רייכמן ובן-גוריון, ופיתח את מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA). עמרי גפן הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם".
ארגונים שרוצים לפתוח את היחידות שלהם ללמידה זו מזו ומהסביבה מוזמנים להכיר את דרך העבודה של עמרי גפן בעמוד הייעוץ באתר.