בניית הסכמות היא תהליך מובנה שבו כל הגורמים המעורבים חושבים יחד על אתגר משותף, מבינים לעומק את הצרכים והאינטרסים של כל צד, ומגיעים להחלטות שהם יכולים לעמוד מאחוריהן ולפעול לפיהן. היא לא דורשת שכולם יסכימו על הכול, והיא לא נותנת לאף אחד זכות וטו. בארגונים מורכבים היא מצליחה כשיש מתווה ברור, מישהו שמחזיק את התהליך, ונכונות להיכנס לקונפליקטים במקום לעקוף אותם.
המאמר מבוסס על הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם" מאת עמרי גפן, שבו הוא מפרק את אחת ההנחות הנפוצות ביותר על הסכמות: "כדי לייצר ערך בתהליכים, במערכות יחסים בכלל ובשותפויות בפרט, אין צורך ליצור מאה אחוז הסכמה בכל עניין."
מה זה בניית הסכמות, ומה זה לא?
כשמנהלים שומעים את המילה קונצנזוס, רבים מהם מדמיינים חדר ישיבות שאף אחד לא יוצא ממנו עד שכולם מהנהנים. זו בדיוק התמונה שמשתקת תהליכים. עמרי גפן מזכיר שהמשמעות המקורית של המונח היא להרגיש או לחשוב ביחד. המטרה היא דיאלוג, הבנה ואפשרות אמיתית להשפיע. לא הסכמה מלאה, ולא זכות וטו לכל משתתף.
בספר, בניית הסכמות היא אחד מעמודי התווך של תהליכי העבודה השיתופיים שעמרי גפן מכנה ECP, לצד כלים שמגיעים מעולם הגישור. הכלים האלה לא מובאים בזיקה המשפטית שלהם אלא כשפה משותפת, כזו שנועדה לייצר הבנה הדדית של צרכים, אמון ותקשורת אפקטיבית. לפני שנכנסים לתהליך, אבחון לפי מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA) עוזר לדייק מי צריך להיות בחדר ועל מה באמת מדברים. בניית הסכמות היא גם השורש של מודל הקולקטיב אימפקט, שפותח בארצות הברית ב-2011 כהמשך שלה, ועליו הרחבנו במאמר על קולקטיב אימפקט בישראל.
ההנחה שעומדת בבסיס בניית הסכמות פשוטה ומאתגרת בו בזמן. האנשים שמעורבים בתהליך יודעים מה עובד עבורם ומה לא, והם מסוגלים לייצר את הפתרונות המעשיים ביותר. מה שחסר להם ברוב המקרים הוא מסגרת מארגנת, ליווי מקצועי ותהליך סדור. המשמעות המעשית היא לעצב תהליך שמזמן מקסימום השתתפות ומעורבות, ובאותו זמן שומר על יכולת להחליט ולהתקדם.
בעבודה עם הנהלות בכירות ובתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, עמרי גפן מזהה דפוס שחוזר על עצמו: רוב המנהלים בוחרים להימנע מקונפליקטים, ולכן תהליך של בניית הסכמות צריך מוביל שאינו מפחד מהם. לצד זה, הניסיון מהשטח מלמד שאנשים מעריכים כנות וישירות יותר מדיפלומטיה מנומסת, ושבסיום תהליכים כאלה מנהלים מספרים לא פעם שהמפגש עצמו, ההוויה המשותפת וההקשבה, היו מהרווחים המשמעותיים ביותר עבורם.
למה בניית הסכמות נתקעת דווקא בארגונים מורכבים?
ככל שהמערכת גדולה ומפוצלת יותר, כך ההסכמות נשחקות בין הסילואים. המגזר הציבורי הוא אולי הדוגמה החדה ביותר לכך, ועמרי גפן מקדיש לו פרק שלם מתוך היכרות קרובה מהשטח. מנהלים רבים נמנעים מקונפליקטים עם עמיתים במרחבים הממשקיים, ולכן דברים נשארים עמומים או נסגרים בפשרה בינונית. אין גורם שמתכלל, לכל יחידה יש יעדים משלה, והמחיר של הבאת מחלוקת להכרעה גבוה.
אודי פראוור, לשעבר סמנכ"ל ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה, מתאר בספר את הפרדוקס שבלב העבודה הזו: "אם אתה יודע מה אתה רוצה באופן מפורט, באופן פרדוקסלי תימצא במקום הכי רחוק מלבנות הסכמה." מי שמגיע לשולחן עם פתרון סגור מגיע בעצם כדי לקבל אישור. מי שמוכן לצאת עם כולם למסע של גילוי ובניית אמון, נמצא במקום אחר לגמרי.
פרופ' יוג'ין קנדל, שעמד בראש המועצה הלאומית לכלכלה, מתאר מה מאפשר לבנות הסכמות כשאין לך סמכות: "בהתחלה לא רצו לשתף איתנו פעולה. מה בכל זאת אִפשר שיתוף? כאשר אתה מוכיח לאנשים שאתה שיתופי באמת, שאתה לא מתכוון לקחת להם קרדיט ולא לפלוש להם לטריטוריה". אמון הוא התנאי. לא התוצאה.
יש גם דוגמאות למערכות שבחרו לבנות הסכמות כדרך עבודה קבועה. בהולנד פועל גוף שמורכב משליש נציגי עובדים, שליש נציגי מעסיקים ושליש נציגי ציבור, והמדינה משמשת בו רק כמשקיפה (SEP). שם מגבשים הסכמות על החקיקה והתקנות בעולם העבודה ומעבירים אותן לממשלה ולפרלמנט כגוף מייעץ משותף. מעל 90% מההמלצות מתקבלות.
איך מחזיקים תהליך של בניית הסכמות לאורך זמן?
תהליך של בניית הסכמות לא נגמר בפגישה טובה אחת. במשרד ראש הממשלה פיתחו מתודולוגיה שבה כינסו צוות רחב ככל האפשר לדיון שנקרא "החלטה על התנעת תהליך". שם הבינו שנדרשת שנה שלמה, עם אירועי מפתח שמאיצים שיתופיות, שיתוף ציבור ואיסוף נתונים. בדרך כלל התהליך התחיל בהתנגדויות. זו לא תקלה, זו נקודת הפתיחה הטבעית.
עמרי גפן מדגיש שהדדיות היא תנאי בסיסי. מי שמתבקש להיות שותף לפירות צריך להרגיש שהוא שותף גם לסיכונים, ולא נושא אותם לבד: "אנשים לא נוטים לשתף פעולה או להיכנס לשותפות כאשר הם מרגישים שהסיכון שהם לוקחים הוא גדול מהסיכון שהצד האחר לוקח על עצמו." כשצד אחד מרגיש שהוא משלם יותר, ההסכמה נסדקת עוד לפני שנחתמה.
עוד עיקרון שעמרי גפן מציע הוא חוק ה-80-20. בתהליכים ארוכים כדאי לזהות מוקדם את הפירות הנמוכים, את אותם 20% השקעה שמייצרים 80% מההשפעה, וליצור ניצחונות מהירים. ההצלחות הראשונות רותמות את המתנגדים ואת היושבים על הגדר, ומחזקות את מי שכבר עושה. הצלחה מביאה הצלחה.
ובלב הכול נמצאים האנשים. המפגש הישיר והמובנה, שבו אפשר לשוחח, להקשיב ולהבין טוב יותר את האחרים, הוא מה שיוצר את חוויית החיבור. לא הכול נחמד במפגשים כאלה. וזו לא המטרה.
מה עושים בפועל
לפני שמתחילים תהליך של בניית הסכמות, כדאי לעצור ולשאול כמה שאלות בכנות.
האם אני נכנס לשיחה הזו עם פתרון מוכן, או עם שאלה אמיתית? האם אני מוכן לגלות שהתשובה שלי היא לא התשובה?
האם אני יודע מה הצרכים והאינטרסים שעומדים מאחורי העמדות של הצד השני? ומה עומד מאחורי העמדות שלי?
האם אני מחפש שכולם יסכימו איתי, או שכולם ירגישו שהקשיבו להם ושהייתה להם השפעה אמיתית?
האם הסיכון שאני מבקש מהשותפים שלי לקחת שווה לסיכון שאני לוקח בעצמי?
איזו מחלוקת אני דוחה כבר חודשים כי היא לא נוחה, וכמה היא תעלה לנו אם תתפוצץ בשלב מאוחר יותר?
מי לא נמצא בחדר, ועדיין יושפע ישירות מההחלטה?
והשאלה האחרונה, אולי החשובה מכולן: האם מה שעבד לי בעבר, להכריע לבד ולהתקדם מהר, מתאים למורכבות של המערכת שאני פועל בה היום?
שאלות נפוצות
האם בניית הסכמות פירושה שכולם צריכים להסכים על הכול?
לא. המטרה היא דיאלוג, הבנה ואפשרות להשפיע. אין זכות וטו לכל משתתף, ולא בהכרח מגיעים להסכמה מלאה בכל סוגיה.
מה ההבדל בין בניית הסכמות לגישור?
גישור עוסק לרוב בקונפליקט שכבר פרץ בין צדדים. בניית הסכמות מכוונת לתהליכים עם שותפים רבים, לעיתים עוד לפני שהקונפליקט גלוי. בספר שני הכלים משולבים בתהליכי ה-ECP כשפה משותפת ולא ככלי משפטי.
כמה זמן לוקח תהליך של בניית הסכמות?
זה תלוי בהיקף ובמורכבות. במשרד ראש הממשלה הבינו שתהליך מערכתי מחייב שנה, עם אירועי מפתח, שיתוף ציבור ואיסוף נתונים לאורך הדרך.
מי צריך להוביל את התהליך?
מישהו שיכול להיות מרכז כובד ושאינו מפחד מקונפליקטים. כשהמובילים הם גם צד בעניין, גורם מקצועי ניטרלי יכול לעזור להחזיק את המתווה.
על הכותב
עמרי גפן הוא יועץ ארגוני מוביל למנכ"לים ולהנהלות בכירות. הוא הקים את קבוצת גבים והיה המנכ"ל שלה במשך למעלה משני עשורים. הוא מתמחה בתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, כולל ממשקים בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי, מערכת הביטחון והמגזר החברתי. תחומי המומחיות שלו הם שיתופיות, אמון, משא ומתן, גישור ובניית הסכמות. הוא מוביל את הכשרת המשא ומתן בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, לימד באוניברסיטאות רייכמן ובן-גוריון, ופיתח את מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA). עמרי גפן הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם".
מי שמתמודד עם תהליך של בניית הסכמות בארגון שלו מוזמן להכיר את דרך הליווי של עמרי גפן בעמוד הייעוץ באתר.