Collaboration & Trust |
Transforming Leadership

ניהול משא ומתן הוא תהליך שבו צדדים עם אינטרסים שונים מנסים להגיע להסכם, ובארגונים מורכבים הוא מצליח כשהוא עובר מוויכוח על עמדות לדיאלוג על צרכים ואינטרסים. בגישה של עמרי גפן, משא ומתן אפקטיבי מתחיל בשתי שאלות פשוטות: למה זה חשוב לך, ומה חשוב לך. משם אפשר לייצר פתרונות שכל צד לבד לא היה מגיע אליהם.

המאמר מבוסס על הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם" מאת עמרי גפן. בספר הוא מתאר את הדפוס שרובנו מכירים מהבית ומהעבודה: "המשא ומתן הקלאסי, המוּכר, שעליו רובנו גדלנו, הוא בגדר כרוניקה ידועה מראש של ריקוד בין שתי עמדות."

מה זה ניהול משא ומתן מבוסס צרכים?

ניהול משא ומתן מבוסס צרכים הוא גישה שבה הצדדים לא נשארים על פני השטח של הדרישות, אלא יורדים לשאלה מה עומד מאחוריהן. עמרי גפן מבחין בין שלושה רבדים: עמדה, צורך ופתרון. העמדה היא מה שאני דורש. אני דורש מעובד להגיע בשעה מסוימת, מעמית להעביר דוח, מספק לספק מוצר מושלם. הצורך הוא מה שבאמת חשוב לי. והפתרון הוא מה שנבחר בסוף.

הבעיה, לפי עמרי גפן, היא תבנית שהוא מכנה "תכל'ס אוריינטד". אנחנו מגדירים עמדה, ומשם עוברים מהר, אוטומטית וישירות לחלופות ולפתרונות. אנחנו ממוקדי פתרון וחסרי סבלנות לתהליך שנדרש כדי להגיע לפתרון הנכון. כך משא ומתן הופך למיקוח. לא לשיחה בעלת עומק שלוקחת בחשבון גם את מערכת היחסים המתמשכת.

למה משא ומתן על עמדות נתקע?

משא ומתן על עמדות נתקע כי הוא נע על ציר אחד בלבד. עמרי גפן מדמה אותו לריקוד צ'ה צ'ה צ'ה, קדימה ואחורה על אותו קו. אם צד אחד אומר 100 והאחר אומר 200, הפתרון ימוקם איפשהו ביניהם, בדרך כוחנית או בפשרה. אין כאן ראייה סינרגטית ואין סיכוי אמיתי לפתרון שבו כולם מרוויחים.

גם ההליך המשפטי עובד כך. כתבי הטענות מציגים עמדות, כל עמדה מגובה בהסברים ובצידוקים, והשופט מכריע על הציר שביניהן או מגבש פשרה באותו מרחב. השיח החברתי שלנו מושפע מאוד מהגישה הזו, ולכן נראה לנו טבעי להתנהל כך. אנחנו מביאים את תבנית המיקוח גם לבית, לבני הזוג ולילדים. ובקונפליקטים העמדות מתבצרות.

המחיר כבד. כשאנחנו מקצינים את העמדה שלנו ותוקפים את זו של האחר, גם הצד השני מקצין. רגשות גוברים על שיקול הדעת, ונכנסים לאסקלציות ולמעגלים של בזבוז אנרגיה. הניסיון לייצר שיח נמוג מול שני מונולוגים. הצד החזק משליט את עמדתו, או שמגיעים לפשרה שאף אחד לא באמת מרוצה ממנה.

איך עוברים מעמדות לצרכים במשא ומתן?

הכלי המדויק ביותר, לפי עמרי גפן, הוא הפשוט ביותר: לשאול שאלות. הוא מכנה שתיים מהן "שאלות מיליון הדולר". הראשונה היא "למה?", שנשאלת על העמדה בצורה נקייה, לא שיפוטית ולא מתריסה, מתוך סקרנות אמיתית. לפעמים צריך לשאול אותה כמה פעמים לאורך השיחה. השנייה היא "מה חשוב לך?", שמכוונת בדיוק להבנת הצרכים של מי שמולי.

סיפור התפוז ממחיש את זה היטב. אב חוזר הביתה ומוצא את שני ילדיו רבים על התפוז האחרון. הוא חוצה אותו לשניים ומחלק. אז הוא רואה שהבן סוחט את החצי שלו לכוס כי היה צמא, ושהבת מקלפת את החצי שלה כדי להכין קליפות תפוז מסוכרות. כל אחד קיבל חצי מהפוטנציאל, וחצי תפוז הלך לפח. אילו שאל למה התפוז חשוב להם, שניהם היו מקבלים את מלוא מה שהם צריכים.

החיים הם לא תפוז. אבל עמרי גפן טוען שבהרבה יותר מצבים ממה שאנחנו נוטים לחשוב, אפשר למצוא את רכיב התפוז, זה שמשנה את האופן שבו רואים את הסיטואציה. בהקשר הארגוני כדאי להבחין בין צרכים של אנשים לאינטרסים של הארגון. כשאדם מייצג יחידה או ארגון, תמיד יש שם גם צרכים אישיים. משא ומתן אפקטיבי נותן מענה לשניהם. כשנותנים מענה רק לאחד מהם, הממשק נשאר חלש.

רוב הצרכים המשמעותיים הם דווקא הלא מוחשיים. עמרי גפן מבחין בין צרכים מוחשיים, כמו משאבים, זמן, שכר, מידע וסמכות פורמלית, לבין צרכים לא מוחשיים, כמו שייכות, השפעה, התפתחות, עצמאות והכרה. עובד שמבקש העלאה בשכר מבקש לעיתים קרובות גם הכרה בערך שלו. הצרכים הלא מוחשיים מניעים אותנו יותר, ופגיעה בהם היא מקור מרכזי לקרעים ולמשברי אמון. הם גם קשים יותר לזיהוי, כי הם נתפסים כבטן הרכה של כל אחד מאיתנו. ולעיתים דווקא הם קלים יותר למימוש. הכרה בערך של שותף אפשרית גם כשאין משאבים.

האם כדאי לחשוף את הצרכים שלי במשא ומתן?

הגישה המסורתית למשא ומתן אומרת שלא. עמרי גפן מתאר אותה כ"שמירת הקלפים קרוב לחזה כדי למנוע מהאחר לזהות את הבטן הרכה." החשש מובן: אולי הצד השני ישתמש במידע באופן מניפולטיבי. אבל התפיסות החדשניות טוענות את ההפך. מי שמסתיר את הצרכים שלו עלול לקבל את העמדה שהציג, ולא את מה שבאמת היה צריך.

זה לא אומר לשתף הכול מהרגע הראשון. עמרי גפן ממליץ לבטא צרכים בהדרגה ובתבונה, בעיתוי ובמינון הנכונים. עדיף לעשות זאת אחרי שהקשבתי לצרכים של הצד השני, כי אז הוא קשוב יותר גם לשלי. כדאי לנסח צורך באופן חיובי: במקום "אני לא מוכן", לומר "חשוב לי". וביטוי של צרכים מצידי מייצר מודלינג, שלעיתים קרובות הוא הזרז שמעודד את הצד השני לשתף גם הוא.

עמרי גפן מזהיר גם ממה שהוא מכנה "מלכודת הקרבה": הציפייה שמי שקרוב אלינו יבין לבד מה אנחנו צריכים, בלי שנאמר. בשותפויות ארוכות ובממשקים עם עמיתים ותיקים זה קורה הרבה. כשהצרכים לא נאמרים, מערכת היחסים נעשית פחות מדויקת, והפערים בין הצדדים מיטשטשים.

הבחנה חשובה נוספת היא בין הבנה להסכמה. אם אקשיב לאחר רק דרך השאלה אם אני מסכים איתו, לא אוכל באמת להקשיב לו. כשמפרידים בין השתיים, אפשר להבין את הצד השני לעומק בלי לוותר על שום דבר. כלי השיקוף עוזר כאן: לוודא שהבנתי נכון, ולעיתים לנסח מחדש עמדה כצורך. על ההקשבה ועל הבנת צרכים כבסיס לכל שיתוף פעולה הרחבנו במאמר על אינטליגנציה שיתופית.

בעבודה עם הנהלות בכירות ובהובלת תהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, ובהכשרת המשא ומתן שעמרי גפן מוביל בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, אותה תובנה חוזרת שוב ושוב: הקושי הוא לא בטכניקה אלא בהרגל. במשך שנים פיתח עמרי גפן מודל של משא ומתן דיאלוגי, שנלמד ומוטמע בארגונים רבים. בספר הוא מתאר ארגון ביטחוני־עסקי שהחליט להכשיר את כל בעלי התפקידים הרלוונטיים במתודולוגיה סדורה של משא ומתן. החטיבות ביקשו ללמוד בנפרד, ואחרי תהליך של כמה חודשים השתכנעו ראשיהן ללמוד בקבוצות מעורבות. בסיום ההכשרות הדגישו המשתתפים את הערך של שפה אחת משותפת לכל צוותי המשא ומתן.

מה עושים בפועל

לפני המשא ומתן הבא שלי, בתוך הארגון או מחוצה לו, כדאי לעצור ולשאול.

מה העמדה שלי, ומה הצורך שעומד מאחוריה? האם אני בכלל יודע לנסח אותו?

מה הצורך של הצד השני? האם שאלתי אותו למה, ומה חשוב לו, או שהנחתי שאני כבר יודע?

האם אני מקשיב כדי להבין, או כדי לענות? האם אני מבלבל בין הבנה להסכמה?

איזה מידע על הצרכים שלי אני מסתיר מתוך פחד, ומה זה עלול לעלות לי?

האם אני מחפש את התפוז השלם, או ממהר לחצות אותו לשניים?

ואולי השאלה החשובה מכולן: האם אני מנהל את המשא ומתן כמיקוח חד פעמי, או כחלק ממערכת יחסים שתמשיך גם מחר?

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין עמדה לצורך במשא ומתן?

עמדה היא מה שאני דורש, וצורך הוא הסיבה שזה חשוב לי. עמדות נמצאות מעל פני השטח, וצרכים נמצאים לרוב מתחתיהם וצריך לשאול כדי לגלות אותם.

איך מזהים את הצרכים של הצד השני?

בעזרת שתי שאלות: "למה?" ו"מה חשוב לך?". הן צריכות להישאל בכנות ומתוך סקרנות, ולא כטקטיקה. כלי השיקוף עוזר לוודא שההבנה מדויקת.

האם חשיפת צרכים לא מחלישה אותי במשא ומתן?

לא בהכרח. מי שמסתיר צרכים עלול לקבל את העמדה שהציג ולא את מה שבאמת צריך. חשוב לחשוף צרכים בהדרגה, בעיתוי נכון ומתוך אמון.

למה ניהול משא ומתן בארגון שונה ממיקוח?

כי בארגון הצדדים ממשיכים לעבוד יחד אחרי ההסכם. משא ומתן בארגון צריך לתת מענה גם לאינטרסים של היחידות וגם לצרכים של האנשים שמייצגים אותן.

על הכותב

עמרי גפן הוא יועץ ארגוני מוביל למנכ"לים ולהנהלות בכירות. הוא הקים את קבוצת גבים והיה המנכ"ל שלה במשך למעלה משני עשורים. הוא מתמחה בתהליכים מורכבים בתוך ארגונים ובין ארגונים, כולל ממשקים בין המגזר העסקי, המגזר הציבורי, מערכת הביטחון והמגזר החברתי. תחומי המומחיות שלו הם שיתופיות, אמון, משא ומתן, גישור ובניית הסכמות. הוא מוביל את הכשרת המשא ומתן בתוכנית המנהלים של להב באוניברסיטת תל אביב, לימד באוניברסיטאות רייכמן ובן-גוריון, ופיתח את מודל הארכיטקטורה השיתופית האפקטיבית (ECA). עמרי גפן הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם".

מי שמנהל משא ומתן מורכב בתוך הארגון או מול שותפים חיצוניים מוזמן להכיר את דרך הליווי של עמרי גפן בעמוד הייעוץ באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *